לא עבר שבוע מאז שסיימתי לעדכן את האתר החדש וכבר קיבלתי הודעה שצריך להעביר אותו לשרת אחר. תוסיפו לכך כמה אי הבנות, מידע חסר ונפילה מוקדמת מהצפוי של השרת הישן וזה מביא אותנו להיום. הבלוג עבר, אבל את רוב התמונות אצטרך להעלות ולשייך מחדש.
כאמור, כמה צפוי.
תודה על הסבלנות וכל זה.
בשבילי הכל באמת התחיל ביוני 2002.
אמנם פגשתי את אביב אור זמן-מה לפני כן וניסינו ליצור קומיקס עם אנשים אחרים, אבל באותו חודש הבנו שאין לנו על מי לסמוך חוץ מאשר על עצמנו ושלמעשה אנחנו לא צריכים יותר מזה. באותו חודש נפגשנו על צ'יפס וקולה לסשן נלהב של סיעור מוחין עם מטרה אחת: ליצור מיני סדרת קומיקס ישראלית. שלוש שעות מאוחר יותר היתה בידינו העלילה הראשונית של ארינאה. שלושה חודשים מאוחר יותר כבר השקנו את הגליון הראשון.
אבל…
מאז ארינאה לא הוצאנו משהו לאור על בסיס (כמעט) קבוע. כשבעה חודשים לאחר שארינאה הסתימה הוצאנו לאור את דדליין #1, שבמקור תוכננה להיות חוברת מעבר בין ארינאה לפרויקט הגדול הבא. יותר משנתיים אח"כ, תחת לחץ כבד, את דדליין #2. ב-2008 קיויתי להוציא שוב קומיקס על בסיס קבוע עם סיירת 77, אבל מסיבות שונות יצא רק גליון אחד.
עם כל שנה שמסתיימת (גם עברית וגם אזרחית) אני מסתכל לאחור וחושב, "אולי הפעם… אולי השנה…" אבל תמיד יש עוד עבודה שלוקחת עדיפות, עוד פרויקט צדדי, עוד מכשול בדרך, ומבלי לשים לב הסתימה לה עוד שנה והמעגל מתחיל מחדש. ובכן היום מתחילה לה שנה חדשה, העשירית מאז הכל התחיל, ואיני חושב שיהיה זמן טוב יותר להתחלה חדשה. אז הנה מתחילים…
האתר החדש
אז בתור התחלה רציתי מראה חדש שיוסיף לתחושת ההתחדשות – משהו פשוט ונוח שבודאי עוד ישתדרג קצת עם הזמן. עם זאת היה חבל להשליך את כל התוכן שהצטבר באתר הקודם בשנים האחרונות ולכן העברתי את כל הפוסטים שעדיין נראו לי רלוונטיים לפה (עם המילה ארכיון בכותרת). עם רשימת הקטגוריות שמופיעה משמאל יהיה כעת קל מתמיד לעיין בהם.
הקומיקס החדש
במקום לחשוב "אולי הפעם…" רציתי להתחיל את השנה עם הודעה על חוברת חדשה, ולאחר הרבה התלבטויות על האפשרויות ועבודה על הגליון הראשון אתם מוזמנים לרשום ביומנים: הגדנע"ע (גדודי נוער-על) #1 תושק בפסח 2012.
בחודשים הקרובים אספק הצצות והסברים נוספים לגבי הפורמט, למה הגדנע"ע, מה זה אומר לגבי ההמשך של סיירת 77 וכו'. כולי תקווה שזו תהיה שנה פורייה ומרתקת מתמיד.
פורסם ע"י ערן ב-1 לאוגוסט 2011:
בתחילת שנות השישים סטן לי (הכותב ועורך ראשי במארוול) עלה על נוסחה מנצחת לכתיבת גיבורי-על, על ידי הסבת תשומת הלב לאנשים מאחורי המסיכות עם הצגתם כאנושיים יותר כך שקל היה לקוראים להזדהות איתם. מעבר לכך, מאחורי כל גיבור או כותר חדשים במארוול היה רעיון או אידיאל מנחה שליווה אותם. נראה שהיום, כחמישים שנה מאוחר יותר, הצליחו במארוול סטודיוס – חברת ההפקות ההוליוודית של מארוול – ליישם את אותם העקרונות על המסך הגדול. בסוף השבוע הקרוב יתחיל לשחק בבתי הקולנוע בארצנו הלהיט החדש מבית מארוול – קפטן אמריקה – ואני אומר לכם בבטחון מלא: לכו לראות!
למה?
א. הדמויות
אם לא יהיה אכפת לנו מהדמויות יהיה לנו קשה מאוד להינות מכל סיפור או סרט. והדבר נכון כפליים לגבי דמות מרכזית. כבר מההתחלה, יוצרי הסרט עושים דבר מאוד חכם – הם גורמים לנו להתאהב בסטיב רוג'רס הרבה לפני שהוא הופך לקפטן אמריקה. בניגוד לפיטר פארקר או טוני סטארק שהיו צריכים לעבור אירוע מפכח כדי להבין את ייעודם, סטיב נולד עם המנטליות והמאפיינים הנפשיים של גיבור, כמו אומץ, תעוזה ותושיה, אבל עם אף אחד מהנתונים הפיזיים. למרות זאת, עם כניסת ארה"ב למלחמת העולם השניה סטיב נחוש לתרום את חלקו למאבק.
אותם מאפיינים, שמשולבים עם מידה של תמימות, הופכים את סטיב רוג'רס לדמות שקשה לא לאהוב ולהעריך, במיוחד כשהיא לכודה בגוף כה קטן ושברירי. אין לנו, אם כן, אלא לעודד אותו לאורך המסלול המפותל מן הצפוי אותו עליו לעבור להגשמת ייעודו.
אבל זה לא נגמר בזה. הסרט מלא בדמויות מעניינות, מלהיבות ומבדרות – מפרופסור ארסקיין שאחראי ליצירת הנסיוב שהופך את סטיב לקפטן אמריקה, פגי קרטר סוכנת הביון הבריטי המהממת, קולונל פיליפס – תפקיד שפשוט תפור על השחקן טומי לי ג'ונס, ג'יימס "באקי" בארנס ואפילו ההאולינג קומנדו'ס. אה כן, ואיזה מדען נוסף שאת שמו לא אזכיר בשלב זה.
ואל לנו לשכוח מן העבר השני את הרד סקאל ודוקטור ארנים זולה, האריק ובנץ של המדע הנאצי נטול השפיות. למעשה היתה חסרה לי רק דמות אחת בהרכב הפנטסטי הזה, אבל אני מניח שעל חסרונו אוכל להאשים את מארק מילר ובריאן היטץ' (אתם מוזמנים לנחש מי).
ב. התקופה
הסרט מתרחש רובו ככולו בתקופת מלחמת העולם השניה, וזה נותן לו מראה ואופי מאוד שונה משאר סרטי גיבורי העל שראינו לאחרונה. האם רק לי יש משיכה מסוימת לסרטים תקופתיים? ואם לא אז למה? האם זה בגלל שדברים נראים אחרת? או בגלל שאנחנו אוהבים לראות את העבר דרך עדשות ורודות ולחלום על זמנים פשוטים יותר? אולי אנחנו פשוט מרגישים שאנחנו לומדים משהו תוך כדי?
כך או כך, קפטן אמריקה הוא במידה רבה סרט מלחמה תקופתי ולדעתי טוב שכך. למעשה, אם יותר לי בכל זאת להכניס ביקורת קלה, אני חושב שהיו צריכים לצמצם בהרבה את השימוש בכלי נשק מתקדמים של היידרה (הארגון של רד סקאל) ולהסתפק בקרבות שיותר מתאימים לתפאורה. אגב, דבר נוסף שמושפע מהתקופה הוא…
ג. הרומנטיקה
מצד אחד יש לנו בחור תמים מברוקלין שעד לא מזמן אף בחורה לא הסתכלה פעמיים לכיוון שלו. פתאום הוא הופך לדמות נערצת (ונחשקת) אבל בפנים הוא אותו נער חסר נסיון שלא יודע כלום על נשים.
מהצד השני יש לנו סוכנת ביון יפיפייה, קשוחה (אבל לא מאילו שמתנהגות כל הזמן כמו שיש להן משהו להוכיח) וכל כך נשית (במובן הטוב P:).
מה קורה כשמחברים את השניים? תלכו לראות. כדאי.
ד. הגיק פקטור
כן, יש בינינו גם גיקים וגיקיות שמכירים את הדמויות, הסיפורים וההיסטוריה קצת יותר מהצופה הממוצע ואני שמח לומר שלא שכחו אותנו. נתחיל מזה שיוצרי הסרט ניצלו את ההזדמנות להציג על המסך את יקום מארוול של תור הזהב (עצה שלי, תשתדלו לא למצמץ כשסטיב ובאקי הולכים ליריד המדע.) נמשיך עם הדרכים המחוכמות להכניס לסרט את התחפושת של הקפטן מהקומיקס ועוד שלל מטעמים לחדי העין. ובנימה אישית: אין כמו השימוש של קפטן אמריקה במגן להרטטת עצב הגיקיזם.
ה. חלק משלם
למארוול סטודיוס יש עוד יתרון עצום – הפקת כל הסרטים תחת קורת גג אחת מאפשרת להם לקשר ביניהם ולהפוך כל אחד מהם (הענק הירוק, איירון-מן, ת'ור וכעת קפטן אמריקה) לחלון נוסף לאותו עולם. מי שראה כל אחד מהסרטים הקודמים של הסטודיו ימצא פה מאפיינים מוכרים כאשר כולם מובילים בעצם לבלוקבסטר הענק של השנה הבאה – האוונג'רס. ועוד עצה קטנה ממני: שלא תעזו לעזוב את בית הקולנוע לפני שיסתיימו הקרדיטים. יש עוד צ'ופר ממש בסוף.
לסיכום:
קפטן אמריקה הוא סרט מלחמה, הוא סרט מד"ב, הוא סיפור אהבה, הוא סרט גיבור-על, הוא מבדר, הוא מרתק, הוא מלהיב…
קפטן אמריקה הוא סיפור מסעו של בחור אלמוני מברוקלין להיותו אגדה, ואתם מוזמנים להצטרף.
רוצים כרטיסים לסרט במתנה?
כנסו לאתר של הפאנל – פודקאסט הקומיקס החדש כדי לגלות איך תוכלו לזכות בכרטיסים חינם לסרט.
פורסם ע"י ערן ב-28 ליולי 2011:
יש לי ידיעה מרעישה!
לא, לצערי עדיין לא מדובר בקומיקס חדש. ובכל זאת, משהו חדש ומגניב עבור חובבי קומיקס – פודקאסט!
הפאנל הוא פודקאסט חדש בהנחיית יובל שרון מקומיקס וירקות ועבדכם הנאמן בו נדבר על חוברות, חדשות וטרנדים שונים בעולם הקומיקס. הפרק הראשון עולה מחר!
נשמח אם תאזינו ותשתפו אותנו בדיעותיכם.
פורסם ע"י ערן ב-24 ליולי 2011:
הקליקו להגדלה:
פורסם ע"י ערן ב-5 ליוני 2011:
כשמארוול הודיעו שהם מתכוונים להוציא לאור חוברות קומיקס שמבוססות על דמויות וכותרים של חברת קרוסג'ן ז"ל היו רבים שמיהרו לשאול אותי מה חשבתי, עד כמה אני מתרגש, למה אני מצפה וכו' ביודעם שהייתי קורא נאמן של כותרים אלו. אז ישבתי וחשבתי על הכותרים והיוצרים (איפה הם היום וכאלו) ועד כמה, לדעתי, מארוול ינסו להיות נאמנים למקור, ובסופו של דבר החלטתי שיש דבר אחד (בגבול ההגיון, כן?) שיעשה אותי מאוד מרוצה מכל העסק – אם מארק ווייד יכתוב את Ruse שוב. כנראה שאלי הקומיקס החליטו להיות נחמדים אליי.
רגע… על מה הוא מדבר?!
קצת היסטוריה, למי שלא מכיר:
בסביבות שנת 2000 צצה בשוק חברת קומיקס חדשה בשם קרוסג'ן ששאפה ליצור לעצמה נישה עם סיפורים בז'אנרים כמו פנטזיה, מד"ב, קונג-פו ואימה. למרות שהסיפור של (כמעט) כל כותר התרחש על עולם אחר, היו להם מוטיבים ששייכו אותם ליקום אחד גדול, כמו סמל החברה – הסיג'יל (Sigil). מעבר לרעיונות המעניינים מאחורי כותרי החברה היתה ניכרת גם השקעה גדולה באומנות של החוברות – מהעפרונות ועד הצביעה – ורבים מהאומנים שעבדו על כותרים אלו, גם כאלו שכבר עבדו בתחום (גרג לאנד, ג'יי צ'אנג ועוד) וגם כאלו שהתחילו דרכם בקרוסג'ן (סטיב מק'ניבן), זינקו למעמד של סופרסטארים.
אבל למרות הפוטנציאל של החברה, היא כשלה מכמה סיבות: קוראים חדשים חששו שהשתייכות כל הסיפורים ליקום מרכזי עם סיפור-על גורף תכריח אותם לקרוא את כל כותרי החברה כדי להבין מה קורה. בנוסף, החברה השקיעה מליוני דולרים בריכוז כל יוצריה תחת קורת גג אחת והתנסות במגוון רחב של פורמטים שהובילו לצבירת חובות ופשיטת רגל לאחר כארבע שנות פעילות. בעקבות פשיטת הרגל, כל נכסי החברה נמכרו, כולל הזכויות על הדמויות שלה שנמכרו לחברת דיסני.
לאחרונה דיסני רכשה את חברת מארוול, מהלך שאיפשר להם להוציא לאור סדרות חדשות המבוססות על הדמויות ורעיונות של קרוסג'ן ז"ל.
Ruse של קרוסג'ן
Ruse היה כותר קרוסג'ן האהוב עליי. הסדרה סיפרה אודות סיימון ארצ'רד – הבלש הטוב בעולם, ואמה בישופ – השותפה/עוזרת שלו, תלוי את מי שואלים. השניים פתרו תעלומות שונות, תוך כדי ניהול דו-קרב מילולי בלתי פוסק, בעיר בשם פרטינגטון שעוצבה בהשראת אנגליה של המלכה ויקטוריה.
הסדרה היתה טובה במיוחד בתחילת דרכה תחת עיטו של הכותב המקורי ואחד מיוצריה – הכותב מארק ווייד. היא נהנתה גם מאומנות מהממת של בוץ' גייס על עפרונות, מייק פרקינס עם הדיו ולורה מרטין על הצביעה. למרבה הצער מארק ווייד עזב לאחר כמה זמן את קרוסג'ן לאחר שכנראה רב עם מייסד החברה, ולמרות שהסדרה Ruse נשארה מצוינת היא לא היתה לגמרי אותו הדבר.
Ruse של מארוול
הסדרה הנוכחית מונה ארבע חוברות (עד כה יצאו שלוש מהן), וכאמור, מארק ווייד חזר לתפקיד הכותב ומספק סיפור מותח ומבדר. נראה שכל הנגיעות העל-טבעיות שהיו קיימות בסדרה המקורית (וכנראה נועדו לקשרה בסופו של דבר ליקום קרוסג'ן הכולל) הוצאו ממנה ופרטינגטון אכן ממוקמת כעת באנגליה של המלכה ויקטוריה.
מדובר בהתחלה חדשה עבור הדמויות ללא כל קשר לסדרה הקודמת, כך שהיא אידיאלית עבור קוראים חדשים, אבל אלו מכם שמכירים את הסדרה הישנה ימצאו בה מגוון שמות ופרצופים מוכרים, ובכלל נראה שמכל הגלגולים החדשים של כותרי קרוסג'ן זה יהיה הנאמן ביותר. צוות האומנות אמנם לא חזר לעבוד על מיני-סדרה זו, אבל הם מספקים את העטיפות של החוברות (כמו זו בתחילת הפוסט).
אני, בכל אופן, מרוצה ומקווה שמספיק אנשים יחליטו לנסות את הקומיקס הזה בשביל להצדיק המשך.
פורסם ע"י ערן ב-30 למאי 2011:
הנוסטלגיה
כשהסרט "אקס-מן" הראשון יצא לאקרנים אי אז בשנת אלפיים הייתי בעננים.
במשך שנים רבות היו אינסוף דיונים על האפשרות שסרט כזה אי פעם יופק כשבינתיים בבתי הקולנוע שיחקו סרטים כמו המסכה או באטמן של ג'ואל שומכר.
ואז זה קרה. כמעט ללא התראה האקס-מן דילגו מדפי הקומיקס אל המסך הגדול ואני לא התאכזבתי לשניה. איכשהוא הצליחו ללקט דמויות ורעיונות שונים מתוך מאות חוברות קומיקס ולהתיך אותם יחדיו לסיפור איכותי וזורם שהצליח להעביר בצורה מעולה את הרעיון מאחורי הסדרה ולהציג את הדמויות באופן שגרם לי לקפץ בכיסא (ולא הקשה על אנשים שלא הכירו את הקומיקס). נכון, אפשר לקטר על החליפות השחורות או קטעי פעולה שיכלו להיות מבוצעים טוב יותר, אבל סרט זה נותר האהוב עליי בסדרה וראיתי אותו הרבה יותר פעמים מכל האחרים.
האחרים
אקס-מן 2 התחיל עם סצינה מדהימה של נייטקרולר בבית הלבן, אבל אחריה הסרט פשוט נמתח ונמתח עד שהכל הפך צפוי ולא מרגש. אני יודע שהסרט זכה להרבה תשבחות, אבל אני השתעממתי.
אקס-מן 3 ניסה לדחוס יותר מדי עלילות ודמויות לסרט אחד, אבל היה לו קצב הרבה יותר טוב מאשר לשני וסצינות פעולה הרבה יותר מלהיבות. תרדו על הסרט הזה כמה שתרצו, אבל אני נהניתי.
על סרט המקור של וולברין אנחנו לא מדברים, וגם המפיקים האחראים על ניתוב המותג בקולנוע החליטו להתעלם מקיומו.
First Class
הסרט החדש בסדרת סרטי האקס זכה לכמות לא מבוטלת של ביקורות שליליות עוד לפני שמישהו ראה אותו. אוהדי הקומיקס התלוננו על בחירת הדמויות מאחר ומתוך חמשת חברי האקס-מן המקוריים (בקומיקס), ביסט הוא היחיד שמופיע בסרט. אבל אי-שיתוף שאר הדמויות מאוד הגיוני בעיניי מאחר ושאר חברי האקס-מן המקוריים (סייקלופס, ג'ין גריי, אייס-מן ואנג'ל) הופיעו כדמויות צעירות בסרטים הקודמים שמתרחשים כארבעים שנה אחרי אירועי הסרט הנוכחי. במידה מסוימת, השימוש בדמויות פחות מוכרות גם מאפשר ליוצרי הסרט להתמקד יותר בפרופסור אקסאוייר ומגנטו ופחות באחרים.
מעבר לזה נראה שכל תמונה או סרטון חדשים מתוך הסרט שהתפרסמו ברשת רק גררו ביקורות נוספות. אבל כאמור, כל אותם מבקרים לא ראו עדיין את הסרט. אני ראיתי אותו.
אז מה חשבתי?
לטובת אלו שכבר התעייפו מלקרוא את הפוסט הזה אני אתחיל מהסוף: הסרט מהנה ובהחלט שווה צפייה. הוא מציג בפנינו תקופה שונה מהסרטים האחרים, רגע לפני שהעולם הרחב למד על קיומם של המוטאנטים, ובדומה לסרט הראשון – אותו ניתן לראות במידה מסוימת כהקדמה – יש יותר דגש על הסיפור והרעיון הלא פשוט שמאחוריו (היכולת של מוטאנטים להשתלב בחברה לאור הסכנה הפוטנציאלית שהם מהווים).
במרכז הסיפור נמצאים צ'ארלס אקסאוייר ואריק לנשר, שני מוטאנטים שבאים מרקעים שונים לחלוטין . צ'ארלס זכה לטוב ביותר, אריק חווה את הגרוע מכל, אבל הם חולקים סטייה גנטית ואויב משותף שגורמים להם לשתף פעולה ביצירת יחידה של מוטאנטים עבור הסי.איי.איי.
למה אהבתי:
– צ'ארלס ואריק נמצאים בצדדים מנוגדים של סוגיית המוטאנטים לאורך כל הסרט. אין פה נסיון להציג את אריק כאידיאליסט שפתאום נשבר כשמישהו שולח לעברו מבט מלוכלך ומשנה כיוון ללא התראה (ופחות אמינות). הנזק נעשה הרבה יותר מוקדם ולמרות שהערכתם של השניים אחד כלפי השני מתעצמת לאורך הסרט, התפצלותם בסופו של דבר למחנות מנוגדים בלתי נמנעת. בזכות עובדה זו, הסיפור הרבה יותר משכנע וקולע רגשית.
– החליפות של האקס-מן מזכירות את החליפות הצהובות/כחולות של תלמידיו של אקסאוייר בקומיקס. בכלל אני חושב שזה טוב לתחושה הכללית לתת לגיבורי על קצת צבע, למרות שאני יכול להבין שבשנת 2000 לפני שגל סרטי הקומיקס תקף את הוליווד פחדו לעשות זאת. שלא לדבר על הופעתו של מגנטו בסוף הסרט שאפילו זכתה למחיאות כפיים מכמה מהצופים. וכמו שנהוג, יש גם כמה צ'ופרים קטנים לחובבי הקומיקס העירניים, בנוסף להופעות אורח גאוניות עליהן אימנע מלהרחיב.
– אפקטים מעולים שמשתלבים בסרט בצורה חלקה ולא מסיחת דעת.
– באופן יחסי אולי אין יותר מדי קטעי פעולה בסרט (כאמור יש יותר דגש על הסיפור), אבל כשהם מגיעים הם די מלהיבים – במיוחד לראות את מגנטו הצעיר מסתער לעבר המטרה כשהוא משתמש ביכולותיו המגנטיים לפנות את הדרך.
קצת פחות אהבתי:
אוקיי, הסרט לא מושלם. אני לא איתפס לפרטים, כי זה קטנוני וחסר טעם, אבל אם עליי לתת ביקורת כללית היא תהיה על הקצב שלו. ישנם מקומות בהם הרגשתי שהוא קצת נגרר, במיוחד בסופו כשהסיפור כבר מובן ואפשר היה לתת לסצינות הפעולה לזרום ללא דיאלוגים מיותרים שבשלב זה קצת חוזרים על עצמם. בכל זאת, אפשר לסמוך על הצופים שיעריכו את כל ההקבלות הבאמת חכמות הקיימות בתסריט מבלי שילעסו אותן וידחפו לנו ישר לגרון עם כפית מכסף. אפשר לראות, מנגד, איך במקומות בהם כן הבינו היוצרים שאפשר לקדם קצת את העניינים (כמו קטעי הגיוס והאימון של המוטאנטים הצעירים) התוצאה היתה מאוד מהנה ומבדרת.
אז לסיכום
הסרט בהחלט שווה צפייה ומכין את הקרקע לסרט המשך מלא אקשן, התרגשות, והרטטת עצב הגיקיזם (שאני מקווה שיהיה).
מיום חמישי בבתי הקולנוע (אם אני לא טועה).
פורסם ע"י ערן ב-23 לאפריל 2011:
במהלך חול המועד התקיים פסטיבל המוסיקומיקס הראשון של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס. אז מה היה לנו שם?
היתה מוסיקה, באדיבות ההרכבים הצעירים של מרכז שטיינברג:
היה קומיקס, באדיבות החשודים המיידיים:
היה קומיקס משותף שנוצר על ידי היוצרים השונים במהלך הפסטיבל:
ובסופו של דבר, הושלם החיבור בין המוסיקה לקומיקס:
מה אתם חושבים, האם זהו עתידו של הקומיקס הישראלי?!
פורסם ע"י ערן ב-18 לאפריל 2011:
קשקושים
כמה דברים מהרגעים השקטים בהם מצאתי את עצמי עם עט ביד:
מוסיקה וקומיקס
ביום חמישי, 20.4 בין השעות 16:00-20:00 וביום שישי, 21.4 בין השעות 10:00-13:00 יתקיים במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס פסטיבל המוסיקומיקס בהשתתפות מגוון יוצרי קומיקס ולהקות צעירות. פרטים מלאים אודות האירוע ניתן למצוא כאן. גם אני אהיה בין היוצרים המשתתפים.
חג שמח!
פורסם ע"י ערן ב-13 לאפריל 2011:
אביב אור פרסמה בבלוגה הצצה ראשונה לקומיקס עליו היא עובדת כבר כמה זמן עם ערן אבירם.
רוצו לראות!
"הפרוייקט": הצצה בלעדית
